ריפוי בדרך הגוף

כיצד להשתמש במערכת העצבים בכדי להחלים מחרדה

על לפי התיאוריה הפוליוואגלית מערכת העצבים מחולקת לשלושה חלקים אשר יושבים אחד על השני.

*צירפתי בסוף גרף שמסביר את ההבדל בין סטרס לטראומה במערכת העצבים.

הענף הפרה-סימפטטי- אחראי לרגיעה- עיכול, שינה והפקת האנרגיה.

הענף הסימפטטי- אחראי לעוררות- מצבי ברח או הילחם, שימוש במאגרי אנרגיה.

ענף היפו-פרה סימפטטי- קפיאה במצבי לחץ, שמירה על מאגרי האנרגיה למועד מאוחר יותר.

על פי התיאוריה מנגנון הקפיאה הוא העתיק ביותר וירשנו אותו מהזוחלים הגדולים אשר היו משתמשים בקפיאה ושקיעה מטה כאשר הם נמצאים תחת איום.

עם התפתחות מערכת העצבים של היונקים המבוססת על איזון בין שני הענפים האחרים: הפרה-סימפטטי והסימפטטי נשאר מנגנון הקפיאה כמעין חבל הצלה אחרון במצבים בהם אין יכולת לברוח או להילחם יותר.

למשל, כאשר טרף נלכד על ידי טורף גדול וחזק ממנו, לטרף אין האפשרות להילחם או לברוח ולכן מערכת העצבים שלו מכניסה אותו למצב של קפיאה.

בספרו The Polyvagal Theory  טוען החוקר סטיבן פורגס שמערכת העצבים נכנסת למצב זה של קפיאה כאשר עצב הוואגוס (העצב המרכזי של המערכת הפרה-סימפטטית של הרגיעה) לא מסוגל להאט את קצב הלב כתוצאה מהאיום הגדול בו בעל החיים נמצא.

תפקידו של עצב הוואגוס הוא להאט את קצב הלב והוא משמש כמעין דוושת ברקס בכדי למנוע מקצב הלב לעלות לרמות מסוכנות ועל ידי כך לוודא שנהיה מסוגלים לנהל מערכת יחסים רגועה עם הסביבה שלנו ולשמר אנרגיה.

כאשר אנחנו (היונקים) תחת איום, קצב הלב מתחיל לעלות ועצב הוואגוס נדרש לווסת את העלייה הזאת. ככל שהעצב הוואגוס שלנו "חזק" יותר כך נוכל להיות זמן רב יותר ותחת איום גדול יותר מבלי להצטרך להפעיל את מנגנון הקפיאה.

הפעלת מנגנון הקפיאה דומה להרמה של בלם יד באמצע נסיעה, במידה והמערכת מזהה שאין ברירה היא תעשה זאת אבל אך רק כמוצא אחרון להורדת קצב לב וכניסיון נואש להציל את האורגניזם.

בטבע רואים לפעמים שהטקטיקה הזאת מצליחה ואם הטורף עוזב את הניצוד הוא ישאר לשכב לעוד מספר רגעים ואז יתחיל תהליך של רעד חזק אשר ישחרר את החיה הקפואה והיא תשוב לתפקוד רגיל.

הפעלת מנגנון הרעד נראית כהכרחית לשחרור השיתוק אליו נכנס בעל החיים.

מגנון הרעד מופעל לא רק במצבי מסכני חיים אלא בכל פעם שבעל החיים נמצא תחת איום בו תגובת ברח או הילחם איננה אפשרית.

למשל, הכלבה של אחיין שלי רועדת מפחד בכל סופת רעמים, מערכת העצבים שלה מזהה שאין לה יכולת לברוח מהמצב או לתקוף אותו ולכן היא רועדת מפחד.

בחזרה לחרדה-

חווית הפחד היא תגובה אשר ככל הנראה מוטבעת בכל היונקים ונועדה לשרת אותנו כסימן פנימי שאנו במצב מסוכן כתוצאה מאיום חיצוני.

חרדה לעומת זאת היא מצב לא תקין בו "הכפתור" של הפחד נשאר לחוץ או מופעל ללא איום חיצוני ולפעמים גם ללא סיבה נראית לעין.

לחוות פחד מוות כך סתם באמצע היום היא חוויה מטלטלת אשר עלולה להשאיר את האדם בחוסר ידיעה לגבי הדרך בה הגוף שלו יגיב לגירויים אשר בעבר היו לא משמעותיים או אפילו מהנים.

כפתור הפחד עלול להיות מופעל לפתע בעת מפגש עם חברים,

נהיגה לעבודה או סתם קניות בסופר ליד הבית.

למי שסובל ממצב כזה ברור שמשהו לא תקין מתרחש אך הוא איננו מבין

או יודע כיצד למנוע ממנו לחזור שוב בעתיד.

המצב הזה משקף פגיעה ביכולתו של עצב הוואגוס לווסת את קצב הלב

ואת תגובת מערכת העצבים הסימפטטית לגירויים.

להבנתי התופעה הזאת היא הביטוי החשוב ביותר של מערכת העצבים לבעיות נפשיות רבות: מסטרס יומיומי, להתקפי חרדה, תסמונת פאניקה ועד דיאסוסציה ופוסט-טראומה.

בתופעות הקשות יותר של הפגיעה יתרחש ניתוק תודעתי מחווית המציאות הקיימת וחזרה לאירוע הטראומתי או תחושת ריחוק מתחושות הגוף אשר מלווה בפחד עז.

מה ניתן לעשות ?

חשוב לי לציין שאינני רופא או פסיכיאטר, אני מסתכל על הבעיה

מזווית של מטפל המתמחה בבעיות גופניות עם ראייה הנדסית במקצת.

מהזווית הגופנית יש כאן מספר בעיות אשר צריך לפתור

בכדי להפחית ולמנוע את התגובה החרדתית:

1.מערכת העצבים לא מצליחה להתאים בין צורכי הסיטואציה החיצונית לתהליכי הגוף הפנימיים. - אירועים קטנים גורמים להפעלה גדולה מדי של מערכת העצבים הסימפטטית של העוררות.

2. עצב הוואגוס לא חזק מספיק בכדי להאט את קצב הלב

ולמנוע כניסה לאזורי הקפיאה.

3. אין הפעלה ושחרור תקין של מנגנון הקפיאה- כלומר אין דרך לפרוק את המתח המצטבר ולחזור למצב פרה-סימפטטי של ייצור והפקת אנרגיה.

בכדי לטפל בשלושת הבעיות הללו יש צורך לתרגל באופן תדיר את שלושת ענפי מערכת העצבים בצורת הפעילות התקינה שלהם:

1.להפעיל את מערכת העצבים הפרה-סימפטטית- לתרגל האטת קצב לב לאזורים הנמוכים אשר מאפשרים הפקה ואיחסון של אנרגיה.

2.להפעיל את מערכת העצבים שאחראית על עוררות- על ידי כך לחזק את יכולתו של עצב הוואגוס להאט את קצב הלב ולהגדיל את טווח הפעילות שלנו עד כניסה לאזורי הקפיאה.

3.להפעיל בצורה מסודרת את מגנון הרעד בכדי למנוע אגירת מתח ושחרור הקפיאה במידת הצורך.

אני טוען שבעזרת תרגול הפעלה מסודרת של שלושת ענפי מערכת העצבים יש ביכולתנו לשחרר את כפתור הפחד אשר נתקע ולהחזיר לעצמנו את תחושת השליטה על חווית היומיום.

הבלוג הבא יתרכז בדרכים להפעלת שלושת הענפים והיתרונות שיש לשיטה זאת על פני שימוש באמצעים מסורתיים יותר לבריאות הנפש.