אני קורא עכשיו את ספרה המצוין של מתי ליבליך- "האדם שבקצה האגו".
הספר עוסק בפסיכולוגיה טרנספרסונלית, שהיא פסיכולוגיה אשר מעבר ל"פרסונה", מעבר לאופי או האגו האישי.
זהו תחום המנסה לשלב בין פסיכולוגיה מערבית למזרחית במטרה להרחיב את גבולות ההבנה והטיפול בנפש האנושית.
הרעיון בתיאוריה זו הוא שהפסיכולוגיה המערבית עוסקת בליווי ותמיכה באדם אשר מתמודד עם בעיה נפשית ומנסה לעזור לו להפוך לפרסונה/אגו בריא.
כלומר לחלק אשר מתפקד היטב בחברה.
הפסיכולוגיה המזרחית שהיא למעשה השילוב בין התיאוריות והתרגול הרוחני מנסה לקחת אדם מאגו מתפקד בחברה אל אדם שהתקדם אל מעבר לאגו העצמי ומזהה את העובדה שהוא מחובר לכל היצורים החיים ולכל היקום כולו.
את המצב התודעתי הזה של החיבור היא מגדירה כמצב של "תודעת אחדות" והתרגול המזרחי מנסה לקחת את האדם לשם.
שמעתי פעם קטע של אושו בו הוא אומר שבמערב הפסיכולוגיה עוסקת במעבר בין מינוס ל-0 ובמזרח מ 0 לאינסוף.
כלומר במערב מנסים לתקן מישהו חולה ולהביא אותו לאגו מתפקד ובמזרח רואים במצב הרגיל/מתפקד חברתית כמיינד חולה אשר צריך להתקדם ממנו הלאה אל תודעה רחבה יותר.
הספר מעניין מאוד ואני ממליץ עליו למי שתחומים כאלו מושכים אותו, ולמרות שאינני מורה או בעל הכשרתי רשמית בשום תחום אשר קשור לנושא אני עדיין מרשה לעצמי להביע את דעתי על הצד המזרחי של התיאוריה.
את הדעה שלי בניתי מתוך זווית הראייה שלי על המורים שפגשתי, החוויות שחוויתי והספרים שקראתי בנושא.
קודם כל אתחיל ואגיד שלדעתי החלק החשוב ביותר בפסיכולוגיה/רוחנית המזרחית היא העובדה שיש תרגול.
תרגול נותן לאדם כלי, משהו לעבוד איתו, מישהו שהוא שלו, משהו שבעזרתו הוא יכול להרגיש התקדמות ואמונה עצמית ביכולתו להתמודד עם אתגרי החיים.
תרגול הוא חשוב והדגש עליו הוא חשוב בצד המזרחי של המפה הפסיכולוגית.
אבל מה התרגול בעצם עושה?
זוהי השאלה שהעסיקה אותי בזמן קריאת הספר של גברת ליבליך .
מה התרגול עושה לנפש האדם?
והאם המעבר של אדם מתוך עצמו אל תודעת האחדות באמת "מספק את הסחורה" מבחינת עיצוב קשר טוב יותר עם שאר בני האדם והחיים סביב המתרגל.
אני נאלץ להתחיל במבט ביקורתי על המתרגלים אשר מגדירים עצמם מורים.
אלו אשר לטענתם צעדו שוב ושוב אל האחדות ואמורים לספק לנו מודל לחווית חיים ללא אגו.
מהזווית שלי אני חייב להגיד שהם לא מספקים את הסחורה.
פגשתי וגם קראתי על מספר לא מועט של מורים והתחושה אשר נוצרה אצלי היא שברגע שהם עוזבים את כיסא המורה, האגו שלהם מתפרץ החוצה בעוצמה אשר לפעמים לא קיימת אפילו אצל אדם מהשורה אשר לא מתרגל כלל.
פגשתי מורים עם תאוות כסף לא נשלטת.
פגשתי מורים עם תאוות תשומת לב ושליטה.
לשמחתי לא פגשתי אבל בהחלט שמעתי על מורים עם תאוות מין מזיקה מאוד.
ובעיקר נחשפתי למה שאנו קוראים לו "אגו נפוח".
שמעתי פעם סיפור על לאו טסה, לאו טסה היה החכם אשר כתב את הדאו דה ג'ינג ונחשב אבי הדאואיזם.
דאואיזם היא פילוסופיית התאחדות עם הטבע אשר הגיעה מסין ומסופר על לאו טסה שעבד בתור ספרן בספרייה הלאומית בחצר הקיסר.
הסיפור מספר שכאשר הקיסר חיפש לעצמו יועץ אישי לעיצוב האומה הוא בחר בקונפוציוס ולא בלאו טסה, מה שגרם לאו טסה להיעלב ולעזוב את חצר הקיסר לטובת התבודדות בהרים.
הספר הנקרא דאו דה ג'ינג הם עיקרי תורתו אותם השאיר לאו טסה במעבר הגבול האחרון בדרכו להרים.
מה שצרם לי בסיפור הוא האגו הפגוע של לאו טסה אשר הוביל אותו לנטוש את חיי החצר לטובת התבודדות בהרים.
אותו אגו אשר התרגול היה אמור למוסס ותורתו מתגאה בצעידה מעבר אליו.
אין לי ספק שיש מורים רוחניים מדהימים שם בחוץ אשר מודעים וכנים לגבי החולשות האנושיות שלהם ונאבקים בהם בדיוק כמו כולנו.
אני פשוט לא פגשתי כאלה ולדעתי קשירת הפרנסה שלך לדמות אשר כביכול סיימה את המאבק הפנימי שלה היא לדעתי לא בריאה וגם מקור הבעיה כולה.
אז מדוע התרגול לא מספק את הסחורה?
התשובה שלי היא שהתרגול הרוחני לא נועד בכדי לעזור לאדם להתמודד עם כוח.
וזה מה שיש למורים הללו- כוח על פני אנשים אחרים.
יש סיבה לכך שבימי עבר מתרגלים רוחניים אדוקים היו עוזבים את החיים "הרגילים" והופכים לנזירים חסרי כל.
בעבר המסורת הרוחנית הכירה בכך שבכדי לחוות תודעת אחדות עליך להתרחק מהמשיכה
של העולם הפיסי.
התרגול הרוחני פשוט לא נועד בכדי להכין את המתרגל לכוח אשר מתלווה לתפקידו של המורה.
אז למה התרגול הרוחני נועד להכין את האדם?
לדעתי הוא נועד בכדי להכין את המתרגל אל המוות.
המוות הוא חווית התפרקות האגו וחזרה אל האחדות הכללית של הקיום.
תרגול תודעת אחדות היא צעידה לרגע אחד לתוך הים האינסופי של האחדות ולאחר מכן צעידה בחזרה אל בועת האגו בתום התרגול.
ומה שעומד בדרך בין הבועה אל הים היא חווית הפחד,
לפחות אצלי.
המורים אשר פגשתי ולא עמדו באמות המידה המוסריות להם ציפיתי עשו זאת בגלל שבחיי היומיום שלהם הם צעדו לכיוון השני, לכיוון אגירת כוח והשפעה בחיים הללו.
הם הגדילו את הבועה של עצמם.
לסיכום,
אפשר להחליף את המילה כוח ל-השפעה.
כולנו רוצים עוד יכולת השפעה בחיים.
זוגיות מגדילה את כמות ההשפעה שיש לנו בעולם.
גם ילדים.
ועסק.
ומילוי תפקידים חברתיים ופוליטיים.
הגדלת כמות ההשפעה/כוח שיש לנו היא מצב טבעי ותקין לאורך חייו של כל אדם אבל אולי רצוי לפתח תרגול אשר יעזור לנו להתמודד איתו.
אז אולי התרגול הרוחני המזרחי פשוט מתאים יותר לשלב חיים אחר, מאוחר יותר, בעזרתו
נוכל להכין את עצמנו להרפיה של חוטי החיים וצעידה אל תוך הים.
*** כמו שאמרתי בהתחלה הפוסט הזה נכתב מתוך זווית הראיה של המיינד שלי, עם חווית החיים שלי.
אם יש לכם חוויה שונה מהמורים הרוחניים אשר פגשתם בדרך אז אני שמח בשבילכם.
Comentarios