איך לבנות הגנות אנרגטיות למטפלים- זה היה נושא ההרצאה שהעביר יצחק בארי - שאמאן יהודי, שעבר הכשרה ארוכה ביערות דרום אמריקה ולמד להיות מלווה רוחני.
ההרצאה שלו הייתה חלק מכנס גדול למטפלים בתחומי הרפואה המשלימה שהגעתי אליו לפני כמה שנים.
המילה אנרגיה נזרקת קצת בחופשיות ברפואה האלטרנטיבית אבל אני יודע שתמיד הרגשתי מרוקן וחולה אחרי יום טיפולים ושאמאניזם זה נושא מסקרן אז החלטתי להיכנס.
יצחק הוא גבר לבן, רזה, מצחיק ונבון. חיבבתי אותו מיד ואת האווירה הקלילה שהוא הכניס לנושאים רציניים.
אחרי הקדמה קצרה יצחק הציע לקחת אותנו למסע למציאת חיית הכוח שלנו.
אין לי בעיה לזרום עם נושאים כמו חיות כוח ושחזור גלגולים כי מבחינתי אלו פשוט מילים אחרות לסיפורים שמתחוללים עמוק בדמיון והתת מודע שלי.
אז כמו כולם עצמתי עיניים, הקשבתי ליצחק מתופף על תוף קטן ונתתי לו להוביל אותי למסע ביער.
משהו בצליל הקבוע של התוף והקול של יצחק שפתאום נשמע קרוב לאוזן שלי גרם לי לשקוע בדמיון עמוק, כמעט כמו בחלום חד וברור.
המסע -
הייתי במקום נעים. בריכה חמימה ביער, בלילה כשהירח המלא מתנוסס מעל, מסביב ביו צמחים וחרקים, הרגשתי שלווה וביטחון.
אחר כך יצאתי מהבריכה והלכתי בשבילים ביער. הגעתי לנהר גדול ומהיר וחיפשתי מקום לחצות אותו.
לבסוף מצאתי גשר, אבל הוא היה ישן מאוד, שבור ומסוכן.
שמעתי את יצחק מציע למי שרוצה לחצות שיעשה את זה.
עליתי על הגשר והלכתי לאט מעל המים הגועשים שניסו לתפוס אותי.
סיימתי את החצייה והגעתי בחזרה אל האדמה היציבה.
מולי הייתה מערה חשוכה ושמעתי נהמות בוקעות ממנה.
קולות חייתיים של כעס ותסכול.
שוב יצחק אמר "מי שרוצה שיכנס פנימה".
נכנסתי, בפנים היה כלוב ובתוכו נמר שחור גדול.
הנמר כעס, הוא הלך מצד לצד בתוך הכלוב ונהם לכיווני.
אני לא יודע למה אבל לא פחדתי שהוא יתקוף אותי אז פתחתי את הכלוב והוא יצא בריצה ליער.
יצאתי אחריו ולא ראיתי אותו.
כשחציתי שוב את הגשר ראיתי אותו מחכה לי.
הנחתי לו יד על הראש, הרגשתי קירבה ושותפות איתו.
מולנו נפרס שביל ארוך, התחלנו ללכת אותו ביחד וידעתי שזה שביל החיים.
זאת הייתה חוויה טובה ומעניינת, מחזקת ובעתיד אפגוש את יצחק פעמיים נוספות למפגשים אישיים
לסילוק רוחות רעות.
אבל על זה בהזדמנות אחרת.
את הנמר השחור לעומת זאת לא ראיתי שוב אבל כן התחלתי לפגוש זאב.
הזאב-
הזאב היה עולה לי מהתת-מודע בשליש האחרון של ריצה קשה, או רגע לפני שאני נכנס למקלחת קרה.
בדמיון שלי הזאב מחייך מול הקושי, קצת מלגלג על המאבק הפנימי שלי אבל גם נותן לי כוח ומדרבן אותי להמשיך.
אני לא לוקח את הדמיון הזה לכיוון רוחני מדי, מזמן למדתי שהמוח שלנו בנוי כמו עוגת שכבות.
יש שכבה- פיסית/ כימית.
שכבת- הדמיון/ תת מודע.
ושכבה מילולית/ מחשבתית.
כל האירועים מתרחשים במוח בשלושת השכבות:
1. שכבה כימית / פיסית- אין לי שום מודעות למה שקורה שם, בכדי לדעת אילו חומרים מופרשים במצבים נפשיים שונים אני חייב לסמוך על המדע המערבי וכל המידע שהוא אסף על המוח ומערכת העצבים.
2. שכבת הדמיון- לפעמים אני מודע אליה, לרוב במצבים יותר קיצוניים כמו מאמץ גדול, פחד או שמחה.
רמת הדמיון מגיעה לרוב עם תחושה גופנית באזור כלשהו בגוף. למשל ביטחון ורגיעה יבואו עם חמימות ותחושת חלל פנוי באזור הבטן.
3. שכבה מילולית- אליה אני מודע כל הזמן, אלו הן המחשבות שלי, הקול הזה שבמדבר בתוכי.
כשאני עושה משהו לא נעים כמו לנסות להמשיך באותו קצב בשליש האחרון של ריצה ארוכה אני הופך להיות מודע למצב בשלושת השכבות:
בשכבה המילולית עולה מחשבה שאומרת לי להפסיק... אולי כדאי לי להאט, אולי זה מסוכן להמשיך בקצב הזה.
בשכבה הפיסית אני מניח שזה הוא הקורטיזול- הורמון הפחד והסטרס המופרש מהאמיגדלה.
בדמיון בזמנים כאלה אני בדרך כלל רואה מישהו מקבל התקף לב תוך כדי ריצה.
אבל לפעמים בדיוק ברגעי הפחד כשאני צריך לקבל החלטה, מגיע גם הזאב.
הוא לא אומר לי שום דבר, אני רק מדמיין אותו מחייך את החיוך הזאבי שלו, רץ בקלילות לצידי ונהנה מתחושת המאמץ והתנועה.
תמיד כשהוא בא אני לפתע מתמלא באנרגיה ויכול להגביר קצב.
המעורה של הזאב-
𝐀𝐧𝐭𝐞𝐫𝐢𝐨𝐫 𝐌𝐢𝐝-𝐂𝐢𝐧𝐠𝐮𝐥𝐚𝐭𝐞 𝐂𝐨𝐫𝐭𝐞𝐱
ה-AMCC הוא אזור במוח שאחראי על כוח רצון, נחישות, דבקות במטרה וגם הרצון לחיים.
האזור הזה התגלה לאחרונה כצומת עצבית חשובה במוח והוא מאוד גמיש ומגיב לשינויים בהתנהגות של האדם.
מוצאים שהוא קטן אצל אנשים החולים בסכרת אבל גדל כשהם מבצעים דיאטה, הוא גדול במיוחד אצל ספורטאים ובקרב אנשים מבוגרים מאוד הוא שומר על הגודל המקורי שלו.
מה שמשפיע על גודלו של האזור הזה הוא ההתנהגות שלנו ביחס לדברים שגורמים לנו אי נוחות.
כאשר אנחנו עושים משהו למרות שהוא לא נעים לנו אז האזור הזה גדל אבל אם אנחנו נמנעים מאי נוחות הוא קטן.
כאשר מגרים עם אלקטרודה את האזור הזה בבני אדם הם מרגישים שיש סערה גדולה בדרך אליהם.
הם לא מרגישים מאוימים, למרות הידיעה שיש אתגר בדרך הם מרגישים מוכנים.
אם מאמנים את האזור הזה הוא נשאר גדול אבל כשמפסיקים הוא מצטמק.
והחוק הוא כזה - רק כאשר אנשים בוחרים מרצונם החופשי לפגוש אי נוחות האזור הזה יגדל.
אבל הוא יקטן לאורך חיים של הימנעות.
לסיכום- כל מצב תודעתי יופיע בשלושת שכבות המוח והידיעה.
ה-AMCC הוא השכבה הפיסית של הזאב שלי, שמגיע לעזור לי ברגע הבחירה-
לעשות את הצעד הבא קדימה או לוותר ולפנות אחורה.
עוד מישהו/י מוכנ/ה לעשות את הצעד הבא קדימה ולשתף תמונה מהתת-מודע?
コメント