top of page
Search
Writer's pictureיקיר סולומון

למה אני רץ עם עשר ק"ג על הגב ?

Updated: Jun 28, 2024


אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי לרוץ עם תיק ובו עשר ק"ג של בקבוקי מים.


זאת הייתה שבת של סתיו על הטיילת בתל אביב,

קמתי מוקדם שמתי את התיק שהכנתי בלילה קודם ויצאתי מהדירה.


תכננתי לעשות שעתיים של הליכה/ריצה לאורך הטיילת.

לא ידעתי איך זה יהיה והתרגשתי. זה היה כמו לצאת למסע, להרפתקה.

כיוונתי את הטיימר לשעה אחת והתחלתי ללכת.


באותו לילה ישנתי בצפון תל אביב אז הטיילת לא התחברה

ישירות ועד שהגעתי אליה כבר הרגשתי שהגוף שלי חם

והתחלתי לרוץ עם התיק דרומה לכיוון יפו.


מהר מאוד שמתי לב שאנשים מסתכלים עלי,

כל פעם שהייתי מרים את הראש ראיתי שאנשים בוהים בי תוך כדי שהם רצים לכיווני.


היו שם כל מני הבעות פנים, חלקם חייכו אלי, חלקם נראו מופתעים

וחלקם נראו.... לא יודע אולי מבועתים או מפוחדים.


זה לקח לי קצת זמן להבין את זה אבל פתאום קלטתי שהם אף פעם לא ראו

מישהו רץ עם תיק על הגב סתם ככה "להנאתו".


בטח לרובם ריצה עם משקל זה משהו ששמור לימי הצבא ולמה שמישהו שנראה שפוי בדעתו

יבחר לשים על עצמו תיק גדול מלא במים ולרוץ איתו בשבת בבוקר?


אני מודה שכשהבנתי שהם פשוט בשוק ממני זה גרם לי לחייך.

הסתכלתי על האנשים שחולפים על פני וחייכתי אל הפרצופים ההמומים שלהם.


כן זה אני, זה מה אני בוחר לעשות ביום שבת בבוקר.

מה אתה בוחר לעשות להיום?


תחושה קלה של גאווה התחילה להיבנות בתוכי, הגברתי קצב, הרמתי ראש, חייכתי והזעתי.


בעולם שלי אנשים עושים את זה כל הזמן.

אלו שאני עוקב אחריהם ברשתות, זה מה שהם עושים.


ג'קו ווילנק, דיוויד גוגינס, קמרון היינס אלה הם הגיבורים שלי.

ואם הם רצים עם תיק על הגב אז גם אני אעשה את זה.

ראיתי בזה מהלך badassy ורציתי לנסות בעצמי.


אבל הייתה עוד סיבה להחלטה לצאת ולרוץ עם משקל.

הסיבה הזאת נקראת THE BODY OF THE MIND


הרעיון הזה של גוף המיינד זה רעיון שהתחלתי לחשוב עליו באותה תקופה

ואחרי הריצה ההיא ביום שבת הסכמתי עם עצמי שהוא אמיתי.


לדעתי גוף המיינד הוא כמו ענן של מודעות העצמית היושב על הגוף הפיסי

ומרכיב את התחושה שלי לגבי עצמי.


גוף המיינד מספר לי האם אני מרגיש חלש, עייף וחסר יכולת

או חזק, יציב ומאמין ביכולת שלי להתמודד עם אתגרים.


גוף המיינד הוא קונספט שהגעתי אליו משני כיוונים: פיזיולוגיה ופתולוגיה.


כלומר, מהכיוון הטוב, של איך שדברים עובדים כשהכול בסדר.

והכיוון הרע, של איך הקשר בין הגוף למיינד נראה כשדברים לא עובדים טוב.


בכיוון הטוב היה לי אירועים כמו הריצה עם התיק, מקלחות קרות ואימוני כוח.

אחרי כל אלה נוצרת בגוף שלי תחושת מסוגלות, ביטחון עצמי בי

ובמה שהגוף שלי מסוגל לשאת.


ואיתה תחושת חיים ורצון לחיים.


מצד הפתולוגיה יש מונח שנקרא: די-אסוסציה.

שהוא בעצם התנתקות המיינד מהגוף והתחושות שלו.


על פי התיאוריה הפולי-וואגלית זה מה שקורה כשאנחנו מגיעים לרמות קצב לב ואדרנלין

כל כך גבוהות שמערכת העצבים חייבת להרים את בלם היד והמיינד פשוט מתנתק מהכאב והסבל של החוויה.


כשזה קורה אנשים ממשיכים לתאר גם אחרי החוויה הטראומתית תחושת ניתוק מהגוף שמלווה הרבה פעמים בכאב, פחד ואובדנות.

ענן של המיינד כמו מתנתק מהגוף וזה מביא למצוקה גדולה.

 

משני הכיוונים האלה התחלתי להרכיב את הרעיון הזה של גוף המיינד

ולענות על השאלה החשובה באמת.


איך אפשר להשפיע על גוף מיינד?


למה לאנשים מסוימים יש ביטחון ביכולת שלהם להתמודד עם החיים ויש כאלה שלא?

רציתי לגלות איך ליצור תחושה פנימית של מסוגלות,

של רצון לנוע קדימה לפגוש את אתגרי החיים.


בספרות זה נקרא איך לשנות מצב מתודעת קורבן לתודעת גיבור.

אותו יום על הטיילת בתל אביב שכנע אותי סופית,

יש לנו יכולת השפעה על גוף המיינד.


אנחנו יכולים לבנות ענן חדש של מודעות עצמית וחוויה פנימית.


בשבילי זה פשוט עובר דרך שעה של ריצה עם עשר ק"ג על הגב.

 

מיאמוטו מוסאשי, אמן החרב האגדי של יפן כתב.

"כל בני האדם נולדו שווים,

מלבד במידת האמונה העצמית שלהם"  

4 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page