לשבת עם הפחד

זה הסיפור שלי על מדיטציה, מפגש עם הפחד ובניית ארגז כלים נפשי מותאם אישית.

THE TEACHING OF THE PERFECT ONE,

ARE ALL A COLLECTION OF MEDICINES.

TO HEAL THE DISEASE OF THE MIND.

נכתב על ידי מורה הזן לין צ'י.

סין המאה ה-9.

פעם הייתי עושה מדיטציה, הרבה מדיטציה.

כל יום למשך חצי שעה או אפילו שעה, הייתי מתיישב, עוצם עיניים ומקשיב לצלילים סביבי.

זהו, זה כל מה שהייתי עושה, עוצם עיניים ומקשיב לצלילים סביבי.

משהו מאוד מעניין קורה כשעושים את זה שוב ושוב יום אחרי יום.

הצלילים שבחוץ הופכים להיות חזקים מאוד והמחשבות הופכות להיות חלשות מאוד.

זה כאילו שמישהו הגביר את הווליום בחוץ והנמיך את הווליום בפנים.

נשמע מדהים נכון?

לפעמים כן, הצלילים של העולם בחוץ הם באמת יפים. אני זוכר שבמיוחד אהבתי את הקול שהעורבים עושים כשהם עפים.

קא קא קא קא

יכולתי לדמיין אותם חוצים את השמיים מעלי.

וכשפותחים את העיניים אחרי מדיטציה ארוכה, חלק מהקסם הזה נשאר ולכמה רגעים יכולתי לראות גם את העולם ככה, ברזולוציה גבוהה.

עם המון מידע שנכנס פנימה ומעט מאוד מידע שרץ בפנים וחוסם אותו.

התאהבתי בתחושה הזאת והתמכרתי עליה.

אבל לפעמים השלווה לא הייתה מגיעה ובמקום היה מגיע פחד. כשהצלילים בפנים היו נחלשים והצלילים בחוץ היו מתחזקים מחשבה הייתה מופיעה- "אם הצלילים בחוץ מרגישים בדיוק כמו המחשבות שלי, איך אני יכול לדעת מה מהם אמיתי?

מה היא המחשבה שלי ומה היא המציאות האמיתית?"

אני לא יודע אם אני מצליח להעביר במילים את התחושה הזאת, אבל אפילו עכשיו כשאני כותב עליה עוברת בי צמרמורת של בהלה.

אובדן הקשר עם עצמי, עם החוויה היחידה שאי פעם הייתה לי – זאת של להיות אני. אני הוא החלק המדבר שבתוך הראש שלי.

תהיתי מאיפה הגיע הפחד הזה?

האם הוא נוצר כי הבנתי שבאמת אין לי דרך בטוחה לדעת את המציאות וזהו פחד משיגעון? או אולי פחד מוות, אולי נגעתי במקום אליו מגיעה סוף המחשבה והיא מתאדה בחזרה לסאונד הנטרלי של הקיום.

ניסיתי לשבת עם הפחד, לתת לו לחלוף כמו שעשיתי לכל הרגשות האחרים.

אבל הוא לא חלף, הוא רק התעצם ומנע ממני לשמוע את העולם סביבי.

אני זוכר את המדיטציה האחרונה שלי, הפחד עטף אותי, צמרמורת עברה בכל גופי והלב שלי פעם בחוזקה.

"אני טובע" חשבתי "זה לא עובד יותר", אני צריך לעשות משהו אחר.

 אז עשיתי שני דברים:

פתחתי מחברת והתחלתי ללמוד על הדרכים בהם הגוף שלי משפיע על המחשבות שלי.

למדתי על מערכת העצבים, על מלטונין וקורטיזול, על חיידקי המעיים וציר המוח מעיים. אפילו למדתי על המיטוכונדריה- מפעל האנרגיה הקטן שנמצא בכל אחד מהתאים שלנו וזה התפקיד שלו להפעיל את המוח.

כל ערב כתבתי לעצמי את כל מה שלמדתי במחברת כחולה קטנה.

והחלפתי את השעה מדיטציה שעשיתי כל בוקר בשעה של אימון פיסי, חזרתי לרוץ, עשיתי אימוני כוח ולמדתי תרגילי נשימה להפחתת לחץ וחרדה.

וזה עבד. לאט.

חזרתי לישון טוב, חזרתי לחשוב טוב והצמרמורת הגיעה הרבה הרבה פחות.

בינואר 2024 טיילנו אני וליה בלאוס, ארץ הבודהיזם והמקדשים. בעיר שנקראת לואנג פארבנג פגשנו בנזיר צעיר ונחמד שידע אנגלית מצוינת ושמח לדבר עם זרים.

הוא סיפר לנו על חיי היומיום במקדש. ושהוא הגיע בתור ילד מהכפר בשביל לקבל השכלה, ללמוד לקרוא ולכתוב אבל החלום שלו היה לטייל בעולם, כמונו.

הוא גם הזמין אותנו לבוא להשתתף במדיטציית הערב שלהם, ליה הסתכלה עלי ואמרה "פעם היית עושה הרבה מדיטציה".

חייכתי ואמרתי "כן, פעם. היום המדיטציה שלי היא לעשות ספרינטים במעלה גבעה".

הנזיר הצעיר חשב לרגע ואמר שבודהה אמר "שכל מה שאדם עושה בשביל לשלוט בכעס שלו הוא טוב ומדיטציה לא חייבת להיות ישיבה עם עיניים עצומות ולעשות אוםםםםםם"

אולי את החלק עם האוםםם הוא לא אמר אבל ככה אני זוכר את זה.

היום אני כבר מבין יותר טוב,

המילה MEDITATION

והמילה MEDICINE

באות מאותו המקור, תרופה למיינד הכועס, הפוחד, הלחוץ וזה לא משנה אם השיטה היא ישיבה בעיניים עצומות או ריצה במעלה גבעה.

אני חושב על הנזיר הנחמד הזה מדי פעם ובתקופה האחרונה אפילו חזרתי לשבת לפעמים, לא כל יום ורק כשיש לי זמן.

אבל אני כבר לא מנסה להתנתק מעצמי אלא להפך. קודם כל להרגיע את הגוף, לנשום לאט, להרגיש את כפות הרגליים ובסוף, רק אם נשאר זמן אני פותח עיניים ומנסה לראות שוב את הקסם שבעולם.

אז מה המסקנה שלי מהסיפור מהמסע עם מדיטציה ופחד?

שלכל בעיה (גם נפשית) אפשר לפתח את הכלי הנכון בשביל לפתור אותה ואני למדתי מהניסיון של אחרים שכבר פתרו את שלהם.

האם יש לכם כלים בדוקים שעוזרים לכם? אשמח אם תשתפו אותי כאן או בפרטי, תמיד יש לי מה ללמוד 🙏