לכל אחד ואחת מאיתנו יש את גבול הסטרס הפנימי שלו או שלה
כאשר אנו נמצאים בסיטואציה אשר דורשת עוררות הולכת וגדלה,
תגדל הפרשת האדרנלין וקצב הלב יעלה.
אחד מתפקידי עצב הוואגוס שלנו (אשר מתחיל במוח, עוטף את הלב והאיברים הפנימיים ) הוא לשמור על קצב הלב נמוך ככל האפשר.
עצב הוואגוס משמש גם כמעין ברקס על קצב הלב בכדי לווסת את מידת העוררות
וכמות המשאבים אותה אנחנו מנצלים בזמן אירוע.
במצבי קיצון מסכני חיים כמות האדרנלין כל כך גדולה וקצב הלב עולה לרמה כזו שעצב הוואגוס לא מסוגל לשמור על רמה בטוחה ומערכת העצבים עוברת למצב חירום.
מצב החירום הזה הוא מצב של קפיאה ומתרחש כאשר נחצה קו פנימי ועצב הוואגוס כבר לא מסוגל לשלוט בעליית קצב הלב.
כאשר הקו הזה נחצה המוח מפעיל את בלם היד על קצב הלב שהוא העצב הגבי הקדום אשר מתחיל לשתק את מערכות הגוף ולהכין אותו לשמירה על מאגרי האנרגיה או כהכנה למוות.
כמות "הסטרס" אותה נוכל לשאת משתנה בין אדם לאדם ותלויה ביכולתו של עצב הוואגוס להאט את קצב הלב ולהגדיל את המרחק עד להפעלת מנגנון הקפיאה.
הפעלת מנגנון הקפיאה מסמלת הבנה פנימית של מערכת העצבים שכמות הסטרס אותה אנו חווים היא כזו שאין ביכולתנו לעמוד בה ועלינו "לנתק מגע" מהחוויה מבחינה פיסית ונפשית.
בשפה היומיומית אנחנו קוראים למצב הזה טראומה ואנשים רבים אשר חצו את הקו ונכנסו אל אזור הקפיאה יפתחו סימפטומים של פוסט-טראומה.
ההסבר הזה של הקשר בין מערכת העצבים לטראומה מגיע מהתיאוריה הפולי-וואגלית ובתחתית העמוד מצורף גרף המסביר את המשמעות של מעבר לאזורי הטראומה.
למרות שמנגנון הקפיאה הוא מנגנון פיזיולוגי תקין, להפעלה שלו יש השלכות שליליות על תפקוד מערכת העצבים והבריאות הנפשית של האדם.
לכן היינו מעוניינים "לדחות" את ההפעלה שלו עד כמה שניתן, כלומר להגדיל את יכולתו של עצב הוואגוס להאט את קצב הלב ולהגדיל את כמות הסטרס אותה אנו מסוגלים לשאת.
הדרך היעילה והבטוחה ביותר לעשות זאת היא על ידי פעילות גופנית.
האבולוציה מייצרת מערכות חסכניות ולכן אותם החומרים והמנגנונים אשר שימשו אותנו בטבע במשך מאות אלפי שנים עדיין משמשים אותנו כיום בסביבת החיים המודרנית.
למעשה אותו אדרנלין אשר בעבר השתחרר כאשר היינו פוגשים אריה עכשיו משתחרר כאשר אנחנו רבים עם בן או בת הזוג שלנו, כאשר אנחנו מעורבים בתאונת דרכים
או חווים אירוע ביטחוני קשה.
הסיטואציות אולי השתנו אבל הגוף ומערכת העצבים לא השתנו.
ולכן גם כאשר אנחנו מבצעים פעילות גופנית בחדר כושר או בבגדי הספורט המודרניים שלנו אנו עדיין מפעילים את אותן המערכות העתיקות של אדרנלין, קצב לב ועצב הוואגוס.
על ידי הפעלה קבועה של המערכות הללו אנו מסוגלים להחזיר אותם להפעלה תקינה ואולי אפילו להגדיל את הטווח והיכולת של עצב הוואגוס להאט את קצב הלב
ולדחות את הכניסה לאזורי הקפיאה והטראומה.
כיצד ניתן לעשות זאת?
בכדי לאמן את עצב הוואגוס אנו נתמקד בשני אזורי קצב לב בגרף הסטרס שלנו.
הראשון הוא נמוך ונמצא באזור המעבר שבין מערכת העצבים הפרה-סימפטטית
של הרגיעה לאזור הסימפטטי של העוררות.
האזור הזה נקרא- ZONE 2 של קצב לב והוא מתאפיין בפעילות גופנית בה אנו עדיין מסוגלים לדבר אבל לא לשיר. אם אנחנו יוצאים לריצה עם שותף, זוהי רמת פעילות בה אנו יכולים לדבר אבל לא בקלות כמו בהליכה.
כאשר אנחנו מבצעים פעילות באזור הזה אנו מגדילים את היכולת שלנו להישאר רגועים גם בסיטואציות קצת יותר מאתגרות ועל ידי כך מאמנים את עצב הוואגוס שלנו לשמור עלינו במצב מנטלי פתוח ורגוע.
האזור הסטרס השני עליו רצוי שנתאמן הוא האזור העליון, האזור בו אנו עוברים בין מערכת עצבים סימפטטית של עוררות וסטרס למערכת עצבים של התנתקות וקפיאה.
זה האזור של קצב לב מקסימלי והוא מאופיין בפעילות גופנית מאומצת מאוד.
במיוחד לאנשים אשר כבר חצו את הקו וסובלים מסימפטומים של פוסט-טראומה לדעתי יש חשיבות רבה מאוד לבלות באזורי קצב לב עצימים שכאלו ולהרגיל את עצמם
לתחושות אשר מגיעות במצבים שכאלה.
אימוני קצב לב עצימים הינם קצרים מאוד, ניתן להתחיל אפילו מ-30 שניות של ריצה בקצב מקסימלי או בתרגילים כמו ברכיים לחזה, סמוך קום, או כל אימון אחר אשר יעלה את קצב הלב לאזורים הגבוהים ביותר.
אימון כזה הוא לא קל או נעים אבל צריך לזכור את הכלל של האבולוציה- זה הכול אותו אדרנלין. בפעילות גופנית, בסיטואציות חיים יומיומיות ובמצבים מסכני חיים.
ברמה הפיסית ביצוע של פעילות גופנית עצימה תחזק את יכולתו של עצב הוואגוס למנוע מאיתנו להיכנס לאזורי הקפיאה ותיצור לנו חווית שליטה ברמה הפסיכולוגית.
אחד הקשיים הגדולים ביותר בהתמודדות עם פוסט-טראומה הוא חוסר הידיעה לגבי מועד ההתקף חרדה/פאניקה.
ברמה הגופנית כאשר אנו מבצעים פעילות גופנית עצימה אנחנו למעשה יוצרים לעצמנו התקף חרדה אבל עם הבדל אחד חשוב.
חווית שליטה עצמית.
פתאום יש סיבה ותוצאה = מבחינה פנימית בגלל שרצתי הכי מהר שיכולתי הרגשתי את אותן התחושות שאני מרגיש בזמן התקף אבל אז נרגעתי, קצב הלב ירד וזה עבר.
כך לאט לאט אני מחזיר לעצמי תחושת שליטה על מערכת שאיבדה שליטה.
コメント